דברים שרואים משם

זאת הייתה קבוצה קטנה חמישה ילדים שהגיעו אלי לקבוצת תיאטרון,כל ילד עם המטרה שלו והקושי שלו.

שמעון אחד הילדים היה הגדול ביותר גם בגיל וגם בגוף אבל מהרגע הראשון הוא היה מאוד מרוחק, כל הצעה למשחק התקבלה אצלו בסירוב ואפילו בכעס.

ניסיתי להגיע אליו בכל מיני דרכים,להציע לו להיות שותף בצורה כזאת או בצורה אחרת אבל הוא כדרכו מסרב לכל הצעה. מגיע לקבוצה ומתיישב בצד לפעמים מתיישב מול הקיר ומתעלם מנוכחותינו.

בשלב מסוים הרגשתי שאני חייב להיפגש פעם שנייה עם הוריו ולחשוב איתם ביחד מה אפשר לעשות והאם הוא בכלל מתאים להשתתף בקבוצת תיאטרון.

בנתיים גם בקבוצה התחילו הרבה בדיחות וירידות על שמעון ילד אחד קרא לו הגב של הקבוצה ואחר קרא לו חרשון כי הוא לא שומע כלום. בקיצור הוא נהפך להיות קצת נטל על הקבוצה ונראה שגם הוא מאוד סובל.

השיחה עם ההורים הייתה שיחה מאוד עצובה ההורים סיפרו על ילד שמתנהג ככה גם בבית ובטח בכיתה.

 ( מעניין איך בשיחה הראשונה שדיברתי איתם הוא היה ילד שיש לו קצת בעיות חברתיות, רק קצת…).

אני ניסיתי לעודד את ההורים ולשאול על כוחות, תחביבים שלו ולרגע קט האבא הרים את עיניו וניצוץ קטן מופיע בעיניים שלו, כן הוא מאוד אוהב לצלם אבל הוא מצלם דברים לא ברורים.

הוא מצלם חפצים כמו ספסלים, פינות של שולחנות, קצה של מגלשה והכל מטושטש ולא ברור. בקיצור הוא לא מתקשר ולא מדבר אתנו, רק  כשהוא רוצה משהו וגם זה בעצבנות.

את השיחה הזאת הם סיימו בבקשה שלא אוציא אותו מהקבוצה. הם אמרו לי שהקבוצה ממש חשובה לו והוא חוזר הביתה ומדבר על מה היה היום בקבוצה וזה הפעם הראשונה שהוא מספר על מה שקורה איתו מחוץ לבית. טוב, אחרי כזאת מחמאה בטח שאני לא יכול להוציא אותו מהקבוצה.

אז שמעון נשאר וגם הבעיות נשארו ואפילו בפגישה הבאה של הקבוצה הן נהיו יותר חמורות.

וכמו שאמר אפלטון ( כה אמר גוגל) ״ הצורך הוא אבי ההמצאה״ נאלצתי לשבת ולחשוב על פתרון.

הנקודה היחידה שעלתה בראשי אחרי הרבה חשיבה, הייתה להשתמש במצלמה כממשק בין שמעון לבין הקבוצה.

בתחילת הפגישה הבאה דיברתי על כך שאנחנו יוצרים הרבה הצגות יפות ומרתקות ביחד שלא נשאר שום זכר מהן. ״ יש לנו בקבוצה גם צלם מאוד מוכשר והייתי שמח מאוד אם הוא יסכים להיות צלם הבית שלנו, שמעון אתה מוכן?״

כל הקבוצה הרימה גבה , ״ דווקא הוא? מה הוא יודע בכלל על צילום?

שמעון, הנהן הנהון קל בראשו ואני שלפתי את מצלמת הוידאו שהכנתי מראש והגשתי לו.

יופי, עכשיו אפשר להתחיל. וכך היה אנחנו מציגים, משחקים ושמעון מצלם. והסרטונים שלו היו משהו מיוחד, פעם הוא מצלם רק את הקיר ממול אחר כך רק את הרגליים ולאט לאט הזווית מתפקסת ועוד קצת מההתרחשות נכנס לעדשה. ולפתע אחרי כשלוש פגישות ששמעון מצלם אני צופה בסרט שהוא צילם ושומע לחישות ברקע. אני ממש מנסה לעצור ולהקשיב מה הלחישות האלה, מתברר לי שאלה הצעות ששמעון מציע לדמויות לשנות בהתנהגות שלהם, כדי שהם ינצלו מסכנה או יצליחו במה שהם עושים : ״ תזוז אחורה״, ״ תיזהר, מאחוריך״ , ״עכשיו, תשלוף את החרב״, על תפחד, אתה יכול לנצח״ ועוד. מצופה פסיבי שמעון נהפך לצופה פעיל , עכשיו נשאר לחבר את הקבוצה ואת שמעון לתהליך שהוא עבר. את זה עשיתי בעזרת עריכת הסרטים ( מלא אבל מלא עבודה) שלו לקליפ קצר שמתעד את ההתרחשות בקבוצה בשלוש פגישות האחרונות. בפגישה הבאה הקרנתי בעזרת מקרן את הקליפ לכל הקבוצה. הקליפ גרר הרבה מחיאות כפיים ומחמאות לשמעון. בפגישה הבאה בזמן ששאר הקבוצה שחקו והציגו ניגשתי לשמעון והקשבתי "להצעות" שלו, שמעון אולי תצטרף לכולם? התגובה הייתה נהמה… אז נסוגתי לאחור.

אחרי 5 דק' שמעון ניגש אלי מגיש לי את המצלמה, מתכופף ומרים תלבושת מהרצפה.

אני מחזיק את המצלמה ואז שמעון נוהם עלי אאאתצלם… ואני מצלם איך הוא לאט לאט מגשש את דרכו לתוך המשחק… פגישה אחר כך אחרי מעגל הפתיחה שמעון ניגש אלי ואמר "תצלם אתה את ההצגה" ואני מצלם איך בשתי הפגישות שנותרו שמעון מצליח להשתלב בקבוצה של ילדים בגילו לשחק ולהציג.

לסיכום הקבוצה הזמנתי את הוריי הקבוצה לצפות בסרט, קליפ שערכתי ואני חושב שכולם ובמיוחד ההורים הנרגשים של שמעון הסכימו שזאת הייתה ההצגה הכי טובה בעיר….